הוויכוח הסוער סביב מדיניות הריחוק החברתי שנוקטות ממשלות לא פסח גם על ארה"ב ובשבועות האחרונים יצאו אנשים לרחובות על מנת להביע את מחאתם נגד המגבלות החדשות.

עם זאת, במספר מקרים, גורמים קיצוניים שהשתתפו בהפגנות הללו לא הסתפקו בזכות המחאה, אלא צעדו צעד אחד רחוק יותר; הם פעלו באופן שחותר תחת הסמכות של הממשל הפדרלי, עסקו בדמוניזציה של פוליטיקאים בדרג המקומי והארצי ולא בחלו גם באיום מפורש על המוסדות הדמוקרטיים של המדינה ועל מנהיגיה – בין היתר באמצעות הצגת כלי נשק לראווה.

קבוצות קיצוניות מסוג זה כוללות למשל את ה-Three Percenters, שאנשיהם נכחו בכינוסים ציבוריים במישיגן, אורגון, קנטאקי, אוהיו, אילינוי וקליפורניה. קבוצה זו מסונפת ל-"תנועת המיליציה" האנטי ממשלתית, שמאמינה כי הממשלה שואפת ליטול מן האזרחים את זכויותיהם הבסיסיות ביותר, בדגש על הזכות החוקתית לשאת נשק – ולשעבד אותם כחלק מ"סדר עולמי חדש".

חברי תנועת המיליציה נוהגים להשוות את עצמם למתיישבים האמריקאים שלחמו בבריטניה במהלך מלחמת האזרחים, בעוד שה-Three Percenters מאמינים כי רק שלושה אחוזים מן המתיישבים השתתפו בפועל בלחימה והם אלו שהשיגו ניצחון עבור כולם. המכנה המשותף בין התנועות הוא החשוב – שתיהן רואות בממשלה את האויב.

קבוצה קיצונית נוספת, לא קונבנציונלית, השייכת לימין הקיצוני, היא ה-Proud Boys, שחבריה השתתפו בכינוסים בנבאדה, אורגון וקליפורניה. הקבוצה מחזיקה בסדר יום שעיקריו הם שנאת זרים, שנאת נשים, איסלאמופוביה וטרנספוביה, אך היא דוחה בתוקף האשמות בגזענות וחבריה מייצגים מגוון רקעים אתניים. קבוצה זו הפכה לכוח מרכזי בתוך ה"אלט לייט" – רשת רופפת של אקטיביסטים שחולקים עם ה-"אלט רייט" (מילולית – ימין אלטרנטיבי, מונח רחב הכולל אידיאולוגיות שונות של ימין רדיקלי בארה"ב) שנאה למהגרים, פמיניסטיות ומוסלמים, אך נבדלים ממנו בכך שהם דוחים רעיונות של עליונות לבנה.

ה-Three Percenters וה-Proud Boys הם קבוצות אנטי-ממשלתיות שראו בהפגנות המחאה נגד מדיניות הסגר הזדמנות להעביר את המסרים שלהן. כאמור, לא מדובר בהתנגדות למגבלות הקורונה בלבד, אלא במסר אנרכיסטי עמוק יותר שכופר בסמכותה של הממשלה.

בנוסף, היו מקרים שבהם משתתפים בכינוסים הללו עסקו בדמוניזציה של הפוליטיקאים שהטילו את המגבלות. באילינוי, למשל, המפגינים נשאו שלטים שכללו סיסמאות ודימויים חזותיים נאציים המתייחסים למדיניות של המושל היהודי ג'יי בי פריצקר בנושא הקורונה. אחד השלטים כלל צלב קרס ונכתב בו "הייל פריצקר" ובשלט אחר נכתב “Arbeit macht frei” ("העבודה משחררת") – המילים שהופיעו בשערי אושוויץ ומחנות ריכוז אחרים. מפגינים במישיגן החזיקו שלטים שהשוו את המושלת גרטשן וויטמר לנאצית, בעוד שמפגינים בקליפורניה התייחסו למושל גווין ניוסום כ"עריץ". דוגמה אחרונה זו של התייחסות לכללי המדיניות או לפוליטיקאים כעריצים עשויה להיראות חסרת חשיבות, אך מדובר בפועל בפרקטיקה שנעשה בה שימוש מכוון מצד קבוצות אנטי-ממשלתיות במטרה למסגר את מצב העניינים באופן שמעודד התנגדות.

נוסף על כך, היו כלי נשק בחלק מן ההפגנות הללו. שלא יהיה ספק בעניין: כלי נשק הם ענין נפוץ בארה"ב וקשה לומר שעובדת נוכחותם בהפגנות מסוג זה מפתיעה. אולם, כשברקע עומדת הכפירה העקרונית בסמכות המדינה והדמוניזציה של פוליטיקאים ומשרתי ציבור, כלי נשק הופכים לסכנה מוחשית מאוד. ענין זה הוכיח את עצמו כאשר ב-30 לאפריל, מפגינים חמושים הסתערו על בניין הקפיטול בלנסינג, מישיגן ודרשו להסיר את מגבלות הקורונה. מובן גם שהצגה לראווה של כלי נשק בהפגנות שהן כביכול לא אלימות, מביאה לנורמליזציה נוספת של נשק בהפגנות אזרחיות.

ניתן אולי לתהות מה החשיבות שבכך. בסופו של דבר, המפגינים נגד הסגר מייצגים דעת מיעוט וקבוצות קיצוניות שנוטלות חלק בהפגנות הללו מהוות מיעוט קטן עוד יותר. אלא שמדובר במיעוט קולני מאוד שזוכה לכיסוי תקשורתי חסר פרופורציה בתקשורת המיינסטרים – ומשום כך חשוב להבין מה מטרתם בהפגנות הללו ומהי תפיסת העולם שהסיסמאות והדימויים האמורים מייצגים. בנוסף, זוהי תזכורת לאחריות המוטלת על כתפי התקשורת כאשר היא עוסקת בנושאים השנויים במחלוקת חברתית. היה זה הכיסוי התקשורתי העודף וחסר הפרופורציה שהפך מלכתחילה את ההפגנות להזדמנות מפתה מבחינת הקיצונים; כך ניתנה להם במה להפיץ את מסריהם והזדמנות לתאם פעילויות עתידיות עם קיצונים אחרים. לסיום, עלינו לזכור מה עומד בשורש התגובה של הקיצונים הללו. לא מדובר במגבלות שהטילה הממשלה בלבד, אלא בהבנה הציבורית הרחבה שלפיה כולנו מצויים בסירה אחת ונדרשת סולידריות בין כל קבוצות האוכלוסייה. הלך רוח זה של אכפתיות קולקטיבית ואחריות הדדית עומד בסתירה גמורה לסדר היום של הקבוצות הללו, שסבורות כי זכויות הפרט גוברות על כל ענין אחר. סיכומו של דבר, עלינו להיות מודעים לחלוטין לכך שהמטרה שעומדת לנגד עיניהם של הקיצונים הללו אינה רק המגבלות הממשלתיות סביב הקורונה, אלא ערעור המרקם החברתי מן היסוד.